טסתי ל-3 ימים בריטריט Progressive Retreat של ד״ר ג׳ו דיספנזה בבאזל, שוויץ, ולא יצאתי משם באורות. החוויה הייתה הרבה יותר עדינה ממה שדמיינתי, אבל מאז שהריטריט הסתיים היא לא מפסיקה להדהד לי, וככל שעובר הזמן מתבהר לי יותר ויותר כמה היא הייתה משמעותית ושווה. עד כדי כך שאני כבר חושבת על הריטריט של השבוע, משהו שבהתחלה לא שקלתי בכלל.
בסיום הריטריט של ד״ר ג׳ו דיספנזה, אחרי 3 ימים מלאים במידע, במדיטציות וגם בכל מיני רגעים מוזרים, הרגשתי שהיה נחמד והכל – אבל בתכלס לא קיבלתי את החוויה שציפיתי לה.
וזה מצחיק, כי ממש לפני שטסתי חשבתי שאני מגיעה לסמינר הזה נטולת ציפיות לחלוטין.
לא ידעתי למה לצפות, וגם בגדול בגלל שאני מאוד אוהבת את התכנים שלו ואת העולם הזה שמשלב בין נוירולוגיה לבין מניפסטינג – כאילו הייתי בגישה שלא משנה מה יהיה, אני בטוח אצא משם באורות.
אבל זה לא באמת קרה.
זה באמת היה בכאילו.
כי גם לא באמת באתי נטולת ציפיות,
וגם כי ממש לא יצאתי באורות.
להפך.
יצאתי במחשבה של: WTF זה היה?
אשכרה לזה חיכיתי שנים לטוס?
מזה כל כך התלהבתי כשהצלחתי לזמן את זה?
אני אחת שלא יודעת לזייף.
כשאני לא אוהבת משהו אני אגיד את זה.
גם אם התלהבתי ברמות לקראת החוויה.
גם אם עשיתי הייפ מטורף סביב הדבר.
גם אם הוצאתי מלא כסף על זה.
וגם אם עזבתי בשביל זה את המשפחה לשבוע שלם.
אז בכל הימים של הסמינר, גם הפרטנרית שלי לנסיעה וגם כל הבנות שהכרתי במהלך הסמינר הבינו שאני לא ממש מתלהבת מהאירוע, ושאפילו קצת עלו לי ספקות לגבי מה זה הדבר הזה שטסתי בשבילו עד באזל, שוויץ…
הציפיות שלא ידעתי שיש לי מהריטריט של ג׳ו דיספנזה
ואז, קודם כל, גיליתי שציפיות דווקא כן היו לי.
אחרת – ממה יש לי להתאכזב?
היו לי ציפיות כי איכשהו לא הצלחתי להפסיק להשוות בין הסמינר הזה לבין הסמינר של טוני רובינס באנגליה, שאליו טסתי ביולי 2023.
השוויתי הכל.
מרמת האנרגיה בהיכל,
דרך התרגולים,
המשתתפים,
ועד לרמת הכריזמה של המרצה.
וגם האמת שהשוויתי בצורה לא פיירית.
כי הרי אני יודעת רק בדיעבד עד כמה הסמינר של רובינס השפיע לי על החיים, וציפיתי לקבל את אותה החוויה, וגם את אותה רמת המשמעות, פחות או יותר גם אצל דיספנזה.
אז נכון שאצל רובינס כבר בזמן הסמינר הרבה יותר התלהבתי ברגע האמת מהחוויה, אבל אולי לקחתי את הזיכרון הזה והגברתי את העוצמה שלו?
מכירות את זה שאנחנו גם הרבה פעמים מעצימות את הזיכרונות שלנו כתוצאה מההשפעות שהיו לחוויות מסוימות עלינו? אז אני מאמינה שהיה פה גם את המרכיב הזה…
בכל אופן, לא עפתי באוויר, וגם לא הסתרתי את זה.
וגם מי שהתעניינה ושאלה באינסטגרם אם הסמינר מומלץ ואם כדאי לסגור כרטיס לשנה הבאה קיבלה ממני את אותה התשובה:
״לא החלטתי מה אני חושבת על זה, אני עדיין צריכה לעבד את החוויה״.
4 תובנות מהסמינר של ג׳ו דיספנזה
אז אחרי שלקחתי לי סופ״ש לעכל ולעבד את החוויה, יצאתי עם כמה תובנות מדהימות – גם מהסמינר הזה, אבל בעיקר על עצמי.
1. יש דברים שצריכים לקבל את מרווח הזמן כדי באמת להבין את רמת ההשפעה שלהם
שלא תבינו לא נכון, ידעתי את זה. ברמה האינטלקטואלית באמת שידעתי את זה.
לכן גם כל הזמן אמרתי למי שהייתה איתי שם ״כרגע לא התלהבתי, אבל אולי אני עדיין צריכה לעכל את זה״, ולמי שהתעניינה אם שווה או לא שווה לטוס לסמינר פשוט אמרתי ״אני עדיין לא יודעת״.
אבל למרות שכביכול ידעתי את זה, עדיין היו רגעים במהלך הסמינר ששאלתי את עצמי: ״בשביל זה טסתי לשוויץ?!״.
היה אפילו שלב ששקלתי לחתוך באמצע 🫢
וככל שחשבתי על זה אחרי שחזרתי, הבנתי שיש לי לפעמים נטייה לרצות לדעת איך משהו יצא כשאני עדיין באמצע שלו.
זה הזכיר לי משהו ממש מצחיק שקרה לי בריטריט אחר שהייתי בו רק לפני כמה חודשים באלפים הצרפתיים.
עשינו שם סדנת איור, ובאיזשהו שלב הסתכלתי על הציור שלי, ראיתי שהוא ממש לא נראה כמו מה שדמיינתי שהוא אמור להיראות, וכמעט מיד הראש שלי עבר ל:
״אני גרועה בזה.״
״אני לא יודעת לצייר.״
״זה לא בשבילי.״
במקום, כאילו… להמשיך לצייר בכיף שלי רק כדי לחוות את הדבר.
ובדיעבד קלטתי שעשיתי משהו די דומה גם בסמינר.
הייתי באמצע הציור וכבר ניסיתי להחליט איך הוא יצא.
וזה לא אומר שכל דבר צריך לקבל אינסוף זמן, או שצריך להישאר בכל תהליך רק בשם ה״אמונה״. לפעמים משהו באמת לא מתאים לנו, לפעמים צריך לשנות כיוון ולפעמים האינטואיציה שאומרת ״לא״ צודקת.
והאמת? אני עדיין לא יודעת איפה בדיוק עובר הגבול.
אבל אולי לא תמיד צריך לדעת.
לפעמים צריך פשוט לתת לחוויה להסתיים לפני שמחליטים מה היא הייתה בשבילנו.
2. הלא נודע זה אזור שקל יותר לברוח ממנו מאשר לשהות בו בחוסר ודאות
רק בדיעבד, אחרי שהבנתי איזו חוויה עוצמתית עברתי בימי הסמינר, הבנתי גם שאחת הסיבות שהסמינר הזה קצת freaked me out (סורי, אין דרך מדויקת לבטא את ההרגשה בעברית) הייתה שחוויתי בו דברים שמעולם לא חוויתי.
מעבר לזה שהם היו חדשים לי, לא הבנתי מה אני חווה ברגע האמת, למרות שלמדנו בתיאוריה הכל בזמן הסמינר.
לקח לי זמן לעבור מחדש על הסיכומים ולעבד את המידע כדי להבין שנכנסתי בסמינר ללא נודע, ובגלל שלא הצלחתי אפילו להסביר מה חוויתי שם, זה גם גרם לכל החוויה להרגיש מוזרה.
עכשיו, אני יודעת שאחד מששת הצרכים האנושיים לפי המודל של טוני רובינס הוא הצורך בוודאות (Certainty), וזה גם הצורך הכי דומיננטי אצל רוב האנשים.
הצורך להרגיש בטוחים, מוגנים, יציבים ושיש לנו שליטה על מה שצפוי לקרות בעתיד.
אבל רק בדיעבד הבנתי כמה הצורך הזה התערער במהלך הסמינר, ובאיזה חלקים הוא מאוד דומיננטי בחיים שלי.
3. אמונה שתלויה בהוכחות היא לא באמת אמונה
וזה אולי אחד הדברים שהכי הפתיעו אותי לגלות על עצמי בסמינר הזה.
כי בשנה האחרונה אני חושבת הרבה על אמונה שלא תלויה בדבר.
אמונה אמיתית, כזאת שלא צריכה כל הזמן לקבל אישורים מהמציאות כדי להמשיך להתקיים.
ואני באמת רוצה להיות במקום הזה.
אני מאמינה במניפסטינג. אני מאמינה ביצירת מציאות, בסינכרוניות, באנרגיות וגם בדברים שאין לי דרך להוכיח או להסביר עד הסוף.
אבל אני גם מאמינה שכדי שמניפסטינג באמת יעבוד, צריך משהו שהרבה יותר קל לדבר עליו מאשר באמת לחיות אותו:
אמונה מלאה.
לא רק להאמין כשהכל מסתדר בדיוק לפי התוכנית, אלא להמשיך להאמין גם כשדברים לוקחים יותר זמן ממה שרצינו. גם כשמשהו לא קורה בדרך שדמיינו. גם כשכרגע אין לנו שום דרך להבין למה משהו מסוים קורה לנו.
באמת להאמין שהכל קורה לטובתנו העליונה ביותר – גם אם כרגע זה ממש לא נראה ככה.
ובעיניי זה אולי אחד החלקים הכי קשים במניפסטינג.
כי הרבה יותר קל להאמין כשהמציאות כל הזמן מחזירה לנו אישורים שאנחנו בכיוון הנכון.
והסמינר גרם לי להבין עד כמה גם אני עדיין מחפשת את האישורים האלה.
אחד הדברים שתמיד כל כך משכו אותי בדיספנזה הוא בדיוק החיבור הזה שהוא עושה בין שני עולמות שאני מאוד אוהבת – העולם הרוחני והעולם המדעי.
ולמעשה, פתאום נזכרתי שאני עושה בדיוק את אותו הדבר בסדנת לוח החזון שלי.
חלק משמעותי מהסדנה בכלל לא עוסק במניפסטינג, אלא דווקא בבסיס הפסיכולוגי והמדעי שמסביר למה לוח חזון יכול לעבוד גם בלי להיכנס לרוחניות.
אני ממש זוכרת שאחרי אחת הסדנאות דניאל שאל אותי למה כל כך חשוב לי להסביר את כל החלק הזה. למה אני צריכה לתת כל כך הרבה הסברים לכך שזה לא סתם איזה לוח יפה שתולים על הקיר ומחכים שהיקום יספק את הסחורה.
והתשובה שלי הייתה שכשמבינים למה משהו יכול לעבוד, הרבה יותר קל להאמין בו.
האמונה מקבלת בסיס.
ופתאום הבנתי שזה כנראה בדיוק מה שדיספנזה נתן גם לי.
הבסיס המדעי והנוירולוגי שהוא מציג נתן לי עוד שכבה להיאחז בה בתוך עולם שגם ככה האמנתי בו.
ואז הגעתי לסמינר ופתאום משהו בדמות שהייתה לי בראש קצת נסדק.
היו שם חלקים שהרגישו לי הרבה יותר ניו־אייג׳יים ממה שציפיתי. היו רגעים שפשוט הרגישו לי ביזאריים, והיו טענות שהרגישו לי כאילו הן מתחילות במדע ועוברות באיזשהו שלב לרוחניות או למיסטיקה, בלי שתמיד ברור איפה בדיוק קרה המעבר.
ופתאום מצאתי את עצמי שואלת שאלות על דברים שעד אותו רגע הרגישו לי הרבה יותר ברורים.
וזה היה מעניין.
כי הרי אם אני שואפת לאמונה שלא תלויה בדבר, אז למה אני כל כך זקוקה לאישור מבחוץ כדי להרגיש בטוחה בתוכה?
ואז הבנתי שזה הופיע בעוד מקום.
כי מה בעצם ציפיתי שיקרה בעקבות הסמינר?
כנראה שחלק ממני קיווה שאני אעשה את המדיטציות, אכוון למשהו שאני רוצה ליצור בחיים שלי, ואז פתאום יתחילו להופיע סינכרוניות מטורפות שיגרמו לי להגיד:
״וואו! זה עובד!״
כלומר… שוב חיפשתי אישור.
לא כי אני לא מאמינה.
אלא כי הרבה יותר קשה להחזיק אמונה כשהמציאות עדיין לא משקפת לנו את הדבר שאנחנו מאמינות בו.
ואני לא חושבת שהמסקנה שלי מהחוויה הזאת היא שמעכשיו אני פשוט מאמינה בכל דבר בלי לשאול שאלות. להפך. אני עדיין חושבת שספקנות היא דבר חשוב, ובטח כשמציגים טענות מסוימות כמדעיות.
אבל גיליתי שיש הבדל בין לשאול שאלות לבין להזדקק כל הזמן לאישור מבחוץ כדי להמשיך להאמין.
ואולי זאת בדיוק העבודה מבחינתי:
לא ללמוד להאמין, אלא ללמוד להמשיך להאמין גם בתקופות שבהן המציאות עדיין לא משקפת לי את מה שאני רוצה לראות.
כי אני לגמרי עובדת על זה, אבל עדיין לא 100% שם.
4. לפעמים השינוי כבר התחיל, אנחנו פשוט מחכות שהוא יהיה מספיק גדול כדי שנבחין בו
כשחשבתי לפני הסמינר על ״השפעה״, כנראה דמיינתי משהו שיהיה מאוד קשה לפספס.
איזו תובנה מטורפת.
איזו מדיטציה שתעיף לי את המוח.
סינכרוניות שתופיע שנייה אחרי שאצא מהאולם.
משהו שיגרום לי להרגיש באופן חד־משמעי:
אוקיי. משהו השתנה.
וזה לא קרה.
לפחות לא ככה.
אבל אז חזרתי הביתה והתחלתי לעבור שוב על הסיכומים.
התחלתי להבין מה בעצם חוויתי במדיטציות. לחשוב על כמה הלא־נודע אולי מפחיד אותי. על היחסים שלי עם אמונה ועם ודאות. וגם על זה שאני רוצה לחזור למדיטציה ולהצליח להפוך אותה לחלק אמיתי מהחיים שלי, ולא לעוד משהו שאני יודעת שטוב לי אבל תמיד איכשהו אין לי 15 דקות בשבילו.
ואז קלטתי משהו קצת אירוני:
טסתי לסמינר שעוסק כל כך הרבה בשינוי מבפנים, ויצאתי ממנו קצת מעורערת כי חיכיתי להרגיש שינוי מספיק גדול וברור כדי שאוכל לזהות אותו בזמן אמת.
אבל אולי בגלל זה אנחנו לפעמים מפספסות את הדברים הקטנים.
כי אנחנו מחכות ל־BREAKTHROUGH. לפריצת דרך מטורפת. לרגע הזה בסרט שבו המוזיקה מתגברת ופתאום הכל מתחבר.
אבל אולי רוב השינויים המשמעותיים בחיים בכלל לא מתחילים ככה.
אולי לפעמים הם מתחילים במחשבה שלא הייתה שם קודם.
בשאלה חדשה.
בספק.
בסקרנות.
בהחלטה קטנה לעשות משהו קצת אחרת.
ואולי רק הרבה יותר מאוחר אנחנו מסתכלות אחורה ומבינות:
אשכרה.
שם זה התחיל.
אז האם אני ממליצה לטוס לסמינר של ג׳ו דיספנזה?
לחלוטין.
כמובן שזו החוויה האישית שלי, ואני בטוחה שלא כל אחת תצא משם עם אותה החוויה, אבל למרות הבלבול, הספקות וכל הרגעים שבהם שאלתי את עצמי מה לעזאזל אני עושה שם – אני שמחה שטסתי.
אני כבר יודעת שהיה שווה לי להיות שם.
גם אם אני לא אתמיד עכשיו במדיטציות כל יום.
גם אם לא תופיע מחר איזו סינכרוניות מטורפת.
וגם אם בעוד שנה אני לא אוכל להצביע על שינוי אחד ענק בחיים שלי ולהגיד: ״הנה, זה קרה בגלל הסמינר״.
כי משהו כבר קרה.
נפתחו לי שאלות שלא היו שם קודם. הבנתי דברים חדשים על עצמי. חוויתי במדיטציות מצבים שלא הכרתי לפני.
ובעיקר – עשיתי משהו שממש רציתי לעשות במשך שנים.
ואני חושבת שגם לזה יש ערך.
כי האלטרנטיבה הייתה להמשיך לחשוב על הסמינר הזה עוד שנים, לרצות לטוס אליו, לתהות מה היה קורה אם הייתי נוסעת ולבנות בראש איזושהי פנטזיה על החוויה שאולי מחכה לי שם.
עכשיו אני כבר לא צריכה לדמיין. הייתי. חוויתי.
אז אם הייתי יכולה לחזור עכשיו לתמר של היום הראשון, רגע לפני שהיא נכנסת לאולם, הייתי אומרת לה:
לא משנה מה יקרה שם, אל תמהרי להחליט מה החוויה הזאת הייתה בשבילך.
את לא חייבת לצאת באורות.
את לא חייבת להבין הכל.
את אפילו לא חייבת לאהוב הכל.
עצם זה שהגעת לחוויה הזאת, שאת נמצאת בה, שאת פוגשת דברים חדשים, שואלת שאלות, מתנגדת, מסתקרנת, מתערערת – כבר משנה בך משהו.
גם אם את עדיין לא יכולה לראות אותו.
ואולי זאת התובנה הכי גדולה שאני לוקחת איתי מהסמינר הזה:
לא כל שינוי מגיע ברעש גדול.
ולפעמים, בזמן שאנחנו עדיין מחכות לרגע שבו נרגיש שמשהו השתנה – הוא כבר התחיל.
שאלות ותשובות על הריטריט של ג׳ו דיספנזה
איפה ומתי מתקיים הריטריט הבא של ג׳ו דיספנזה?
הריטריט הבא בבאזל, שוויץ, Progressive Retreat, מתוכנן ל-13 עד 15 באוגוסט 2027 (שישי בערב עד ראשון), באולם St. Jakobshalle, אותו אולם שהייתי בו. ההרשמה נפתחה כבר, דרך האתר של המפיקים. שווה לדעת שהריטריט שהייתי בו נמכר עד הכרטיס האחרון בשתי קטגוריות המחיר.
מה עושים בסמינר של ג׳ו דיספנזה?
לפי האתר הרשמי, המטרה של הריטריט היא להתנתק מהאנשים, המקומות וההרגלים המוכרים של היומיום וללמוד ליצור מציאות חדשה. בפועל 3 הימים משלבים הרצאות שמחברות בין פיזיקה קוונטית, מדעי המוח, אפיגנטיקה והקשר בין מחשבות לגוף, לצד מדיטציות ארוכות שג׳ו מנחה בעצמו, ומחקרים שמראים שינויים מדידים אצל משתתפות. הלו״ז צפוף: יום שישי 19:00 עד 21:00, שבת 9:00 עד 19:30, וראשון 8:30 עד 19:00.
כמה עולה הסמינר של ג׳ו דיספנזה?
לריטריט בבאזל 2027 יש שתי קטגוריות: Silver, מושב ביציעים, ב-499 יורו, ו-Gold, מושב באזור הפנימי מול הבמה, ב-599 יורו (מחירי הרשמה מוקדמת, במקום 799 ו-899 יורו). המחיר כולל ארוחת צהריים ושתייה בהפסקות, ולא כולל טיסה ומלון, שסוגרים לבד. המחירים נכונים לספטמבר 2026 ויכולים להשתנות.
צריך ניסיון במדיטציה כדי להגיע לריטריט של ג׳ו דיספנזה?
לא. באתר הרשמי כתוב שכולם מוזמנים, ו-Progressive Retreat הוא בדיוק שלב הכניסה: הריטריט הראשון שעושים, ותנאי קדם לריטריט השבועי המתקדם יותר. מי שרוצה להגיע מוכנה יכולה לעבור לפני כן על הספרים שלו או על הקורס האונליין המקדים שיש באתר שלו, וגם בלי זה, את כל התיאוריה מלמדים מהתחלה בסמינר עצמו.
באיזו שפה הסמינר, ויש תרגום?
הסמינר כולו באנגלית. בבאזל אפשר להזמין תרגום סימולטני לגרמנית, ספרדית, רוסית, רומנית וצרפתית, ומזמינים אותו יחד עם הכרטיס. תרגום לעברית אין.
אפשר להשתתף בריטריט של ג׳ו דיספנזה אונליין?
הריטריט בבאזל הוא פיזי בלבד, בלי שידור חי. למי שלא טסה, באתר הרשמי יש קורס אונליין שמלמד את הבסיס והמדיטציות של הריטריט, וגם ספרים ומדיטציות מוקלטות, כולל כאלה שתורגמו לעברית.
האם שווה לטוס לריטריט של ג׳ו דיספנזה?
מהניסיון שלי, כן. לא יצאתי משם באורות, והחוויה הייתה עדינה יותר ממה שציפיתי, אבל מאז שהריטריט הסתיים היא מהדהדת לי כל הזמן, ומתבהר לי יותר ויותר כמה היא הייתה משמעותית ושווה. היא אפילו גרמה לי לחשוב על הריטריט של השבוע, שבהתחלה לא שקלתי בכלל. זו החוויה האישית שלי, ולא כל אחת תצא משם עם אותה חוויה.
