״גמישות. אני חושבת שזה הדבר הכי גדול שלמדתי והפנמתי מתחילת השנה. מדהים איך בתקופה כל כך קצרה אפשר לעשות ׳שיפט׳ כזה גדול במחשבה. כמו שדניאל תמיד אומר עלי – אני בן אדם של שחור-לבן, אין פשרות, אין בערך. זה חייב להיות בצורה מדוייקת ובדיוק איך שאני רוצה את זה. יש לתכונה הזאת יתרונות רבים – אני לא מוותרת על דברים שחשובים לי, אני עומדת על שלי ולא מפסיקה עד שהתוצאה מושלמת בעיני. אבל יש לזה גם חסרונות לפעמים – יש מקרים שבהם מרוב שאני בטוחה שאני צודקת, אני אוטמת את עצמי בפני דעות והצעות ששונות ומנוגדות לצורת החשיבה שלי. לפעמים ההצעות האלה טובות ולפעמים פחות – אבל חשוב לשמור על ראש פתוח ולא ללכת עם ראש בקיר. חסרון נוסף הוא שעד לאחרונה האופי ה׳שחור-לבן׳ שלי התבטא גם בדברים שאני עושה. אם זה לא נעשה בצורה מושלמת עדיף שזה לא יעשה בכלל. עדיף לוותר מראש. במשך תקופה ארוכה זו הייתה התפיסה שלי. העניין הוא שהתעלמתי מהדבר הנפלא שנקרא התקדמות. אי אפשר לצפות להתחיל הרגל חדש או לרכוש יכולת חדשה ולהיות 100% מושלמים בו. לוקח זמן להסתגל, לאמץ את ההרגל או את היכולת החדשה בצורה שבסופו של דבר הוא הופך לקל וטבעי. 

כשאני חושבת על זה עכשיו, התחום היחיד שהייתי בו יותר גמישה במהלך התקופה האחרונה של החיים שלי זה המותג שלי – Hedonistit, והעסק שבניתי סביבו. גם שם היה לי קשה מאוד, במיוחד בהתחלה, להתמודד עם העובדה שלא הכל הולך בדיוק לפי התוכנית, וכן – היו פעמים רבות במהלך הדרך שבהן חשבתי לפרוש – ״כי אם זה לא מושלם עדיף לעשות משהו אחר״. אבל למזלי לא וויתרתי, ואני כל הזמן רק מתפתחת ומשתפרת.

אז למה אני אומרת שלמדתי להתגמש יותר בחודשיים האחרונים? כי הצלחתי להתעלם מקולות פנימיים וחיצוניים שפקפקו בהחלטה שלי לקחת על עצמי את אתגר מועדון החמש בבוקר, במיוחד כאשר לא עמדתי בצורה מדוייקת, מושלמת בעצם, ב״חוקים״ שלו. מבחינתי קיבלתי החלטה שאפילו אם אעשה משהו אחד ביום משגרת ה-20/20/20 – עדיין השתפרתי ועדיין הרווחתי.

פעם אם לא הייתי עומדת באופן מלא בקריטריונים ׳לפי הספר׳, כמו למשל לקום בשעה חמש בבוקר, הייתי מפסיקה לחלוטין את האתגר. הכל או כלום. אם פספסתי פעם אחת או חרגתי יותר מדי מהכללים, לפי התפיסה שלי פעם כל האתגר כבר לא היה שווה כלום. אבל בזמן האחרון החלטתי לוותר קצת לעצמי. אם פעם הייתי רואה בוויתור עצמי מעין חולשה, היום אני מסתכלת על זה בצורה אחרת. לפי התפיסה הנוקשה שהחזקתי בעבר, ברגע שהפסקתי לקום בשעה חמש בבוקר, למעשה פספסתי את כל הפואנטה של האתגר. זה מצחיק, כי כשאחותי שמעה שלא קמתי בשעה חמש בבוקר, אלא בשבע בבוקר, היא אמרה לי – ״אל תגידי שאת קמה מאוחר כי זה נשמע פחות טוב״. גם דניאל עשה ממני קצת צחוק ועקץ אותי מידי פעם שזה לא נחשב אם אני קמה בשעה שבע בבוקר.

אבל כשחושבים על זה – זה לא חייב להיות הכל או כלום. לא חייבים לקום כל יום, כולל סופ״שים בשעה חמש בבוקר. אפשר להתחיל בקטן, וגם לפספס בדרך, ועדיין לשאוף להצליח כל יום קצת יותר. אפילו אם להצליח כל יום קצת יותר אומר לקום בשעה 7 בבוקר ולעשות את רוטינת ה-20/20/20 ביום שממש קשה לצאת מהמיטה. כן, גם זה ניצחון קטן. זה לא מושלם, זה לא ׳לפי הספר׳, אבל נעשה המאמץ להצליח קצת יותר. זו עדיין יציאה מאזור הנוחות. אז כן – אני עושה את האתגר הזה כבר כמעט חודשיים {עם פספוסים פה ושם} ואני שמחה שאני מצליחה לדבוק בו בצורה כזו או אחרת. נכון, זה לא מושלם, אבל זה הרבה יותר ממה שעשיתי לפני שהתחלתי את האתגר. ובעייני – זה כבר מושלם.״

אני חושבת שהדבר הכי חשוב שהרווחתי בזכות הספר הזה הוא שינוי של צורת המחשבה ואת היכולת להתגמש. נכון, זה ממש לא חלק מהספר… להפך, בספר אומרים שחשוב להקפיד על השגרה החדשה ולדבוק בה. אבל בגלל שמאוד התחברתי לרעיון שעומד מאחורי רוטינת ה-20/20/20, הבנתי שאם אני רוצה לאמץ אותה לטווח הארוך אני צריכה להתאים אותה לסגנון החיים שלי ולעשות את זה בהדרגה. החלטתי לשחרר, לא ללכת ראש בקיר במחשבה של ׳הכל או כלום׳, ולהמשיך לנוע קדימה גם אם זה כרוך בעיקום של חלק מחוקי המשחק.